בדרך כלל, כאשר קטינים הם קורבנות עבירות המין, הן בתוך המשפחה והן מחוצה לה, אמור להיות בסביבת הקטין גורם מבוגר אחראי שצריך להיות זמין לו וללוות אותו בהליך הגילוי. במצב זה, הקטין סומך על דמות זו ותופס אותה כאחראית, שבפניה ניתן להיפתח ולגולל את אשר עובר עליו. בעבר, היה זה גורם דומיננטי בבית הספר, בדמות יועצת, שדרכו ניתן לדווח ולהניע את תהליך הטיפול, הגילוי והאבחון קדימה. 
עם הזמן, חלה שחיקה רבה במעמד זה, ואני מתקשה לראות דמויות דומיננטיות מספיק בבתי הספר, שיכולות ללוות את הקטין בהליך, אם זה עובר פגיעה מינית. אני לא בטוח שכיום ב-2023, יש דמות כזו בכל בית ספר, שהתלמידים יכולים לספר לה על פגיעות מיניות שהם עוברים.

הגילוי על עבירות המין יכול להיעשות על ידי גורם בית ספרי כמו יועצת, או גורם אחר בדמות חבר / חברה. מרגע שנודע על העבירות לכאורה, ישנה בחירה בין אפיק של רווחה וטיפול בקטין לבין אפיק פלילי של פנייה למשטרה. בכל מקרה, קיים קושי לבחור בין הליך רווחה לבין הליך פלילי במשטרה. במצב אידאלי, שני הליכים אלו מתנהלים במקביל. בפועל, זה לא קורה, והדבר נובע מטעמי תקציב וסרבול המערכות עצמן. 

אסביר: כאשר מדובר למשל בקטינה, מי שאחראים לגבות ממנה עדות וללוות אותה בהליך הפלילי הם חוקרי נוער במשטרה. אם היא בגיל צעיר יותר, מדובר בחוקרי ילדים של הרווחה. הסרבול וחוסר המשאבים ברווחה ובמשטרה מקשה על גילוי, דיווח ואבחון ראשוני של הנערים העוברים פגיעה מינית, ולכן יש קושי לאתר אותם ולהניע את גלגלי הצדק וההליכים המשפטיים.