הרשעה בעבירות מין במרחב האינטרנטי

בחודש שעבר ניתנה החלטה בתיק עפ"ג 34663-06-20 מדינת ישראל נ' מירון. באותו עניין, היה מדובר באדם נכבד, רופא משפחה, שנמצאו על מחשבו האישי חומרים פדופיליים. למרות שהנאשם הודה במעשים, בערכאה הראשונה בית משפט השלום החליט שלא להרשיע אותו בפלילים, אלא להסתפק בשלוש מאות שעות לתועלת הציבור.

הסיבות לאי ההרשעה היו בין השאר הפגיעה שהרשעה תגרום לו לנזק רב (יאבד את רישיונו לעיסוק ברפואה; בעבודתו מטפל במטופלים מבוגרים בלבד), הנזק שכבר נגרם לו (יותר משנתיים בהליך בשירות המבחן), והמסוכנות הנמוכה אשר נשקפת ממנו (רק החזיק בחומרים, לא עשה כלום מעבר, וכן נמצאה מסוכנות נמוכה לפי תסקיר שירות המבחן). עם זאת, הפרקליטות ערערה על גזר הדין למחוזי, ובמחוזי חיפה החליטו בסופו של דבר להעדיף שיקולי הרתעה, ולאור חומרת העבירה, כן הרשיעו אותו בפלילים בסופו של דבר (שאר רכיבי העונש, לא התערבה ערכאת הערעור).

ההלכות לגבי אי הרשעה (למשל הלכת תמר כתב), קובעות שיש מצבים מסוימים בהם למרות שיש הודאה, ומבחינה עובדתית ניתן להוכיח את ביצוע העבירה, ניתן להטיל עונש אך ללא הרשעה ורישום פלילי. התנאים המקדימים הם שלנאשם אין עבירה פלילי, וכן רק בעבירות מסוימות (קלות יחסית), אז ניתן לעשות שקלול של חומרת העבירה בצירוף הנזק הקונקרטי שייגרם לאותו אדם כתוצאה מן ההרשעה, ובמאזן מסוים יכול בית המשפט להעדיף ״אי הרשעה״ בדין. 

בעבירות מין, גם במרחב האינטרנטי, השימוש באי הרשעה נעשה במשורה, במקרים מעטים מדי. במקרה הזה, למרות ״הכותרת המפוצצת״ של עבירות מין, לאור חומרת העבירה, ולאור המסוכנות הנמוכה הנשקפת ממנו (כפי שמצא שירות המבחן, שהוא הגוף המתאים לבחינת מסוכנות), מוטב היה אילו לא הייתה הרשעה בסופו של דבר. אי הרשעה היא הליך מבורך: היא מאפשרת מערך תמריצים חזק לשיקום נאשמים. בהקשר של קטינים, הנטייה לאי הרשעה צריכה לגבור אף יותר, היות והאינטרס השיקומי שלהם חשוב יותר.