בסוף חודש אפריל פורסמה ידיעה על טקטיקה מפוקפקת ביותר בה נעזרו חוקרי ומדובבי ימ"ר ירושלים בחקירתו של קטין בן כ-15. במהלך חקירתו הוגש מטעם המשטרה צו מניעת מפגש עם עורך דינו – על אף שלא הייתה סיבה נראית לעין למנוע מן הקטין למנוע מפגש עם עורך דין.

הקטין, ללא עבר פלילי, נחשד בעבירות פגיעה ברכוש ונחקר תחת איומים במשך ימים ארוכים, כאשר במהלך  החקירה נעשו מצד החוקרים מאמצים עילאיים, תוך שימוש בשיטות שונות ומשונות ובהן איומים על הקטין, על מנת שיודה במיוחס לו ובעבירות נוספות, אשר כביכול ביצע. רק לאחר מספר ימים ואינספור שעות חקירה מתישות ומעוררות אימה, הוסר הצו החריג כנגד הקטין והוא הורשה לשוחח עם עורכי דינו.

צו מניעת זכות ההיוועצות – פגיעה אנושה בזכויות חשוד?

אופן חקירה מסוג זה, מהווה בפגיעה אקוטית בזכותו של חשוד ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקטין – זכות ההיוועצות. לא רק שזכות זו לא נשמרה באופן מלא, הייתה מניעה מכוונת של החוקרים מהקטין לפגוש בעורך דין.

מדובר במהלך המתבצע באישורו של השב"כ, כשבמקרים מסוימים ישנם פרמטרים מאוד ספציפיים על פיהם מחליטים להפעיל צו מניעת היוועצות – ובעיקר כאשר מדובר בחשד לטרור יהודי. במקרה הנ"ל היה אומנם חשד סביר לעבירת רכוש, אך הטענה המרכזית הייתה שהעבירה בוצעה על רקע לאומני, אך חשד זה לא בוסס ולא הוכח.

חשוב לציין, כי משמעותה של פגיעה כל כך דורסנית בזכות ההיוועצות של אותו קטין, ובכלל – של חשוד שלא עומד בקריטריונים, שבגינם ניתן להוציא את צו המניעה, היא ככל הנראה פסילה כמעט מידית של כל הודאה, או מידע שהושג באמצעות טקטיקת מניעת זכות ההיוועצות.

לבחור בזכות השתיקה

במקרה הספציפי הנ"ל, וככלל כאשר יש מצב בו נמנע מן החשוד לפגוש עורך דין, הוא רשאי ומומלץ לו לבחור בזכות השתיקה, לא להעניק שום מידע, ובמיוחד שלא במה שנקרא "שיחת מסדרונות", שיחות בהן החוקרים יעשו לא מעט על מנת להשיג הודאה כלשהי, יבטיחו הבטחות או יאיימו איומים, ושאר טקטיקות מעוררות תמיהה.

היות והודאת החשוד במיוחס לו נחשבת ל"סוגרת חקירה" ולסוג הראייה הטובה ביותר, לאחריה אין צורך להמשיך ולנסות להשיג ראיות נוספות, הרי שהמוטיבציה מצד החוקרים "לשבור" את החשוד על מנת לגרום לו להודות – בכל אמצעי העומד לרשותם, מובנת לחלוטין.

על מנת למגר את הבעיה הזו, לאחרונה חויבו חוקרים לצלם כל חקירה, כדי לוודא כי לא נעשה שימוש בפעולות כאלו על מנת להשיג הודאה. אך כל חובה מסוג זה ניתן "לעקוף" בשלל אמצעים. בחדרי החקירות הכל מתנהל כשורה וכדין, אך בניידות, חדרי השירותים, המסדרונות, ובתאי המעצר לא קיימות מצלמות – והחשודים (ובמיוחד כשהם קטינים) עשויים להיבהל, להילחץ או אף להתפתות לכל מני הצעות שיציגו בפניהם החוקרים, או במקרה הרע – איומים על חייהם, כפי שחווה הקטין הנ"ל.

מה לגבי תאי המעצר – האם מותר לאכלס קטינים ובגירים יחד?
ככלל ועל פי חוק – אין לאכלס תאי מעצר בעירוב בין קטינים ובגירים וישנה הפרדה כמעט מוחלטת. ישנם מקרים טכניים של מעצר עד לחקירה, או במקרים בהם אין תאי מעצר נוספים ואין היערכות לוגיסטית  להפרדה. בפרקטיקה – לרוב אין סיבה לגיטימית, לוגיסטית או אחרת, לאכלס בגירים וקטינים יחד באותו תא מעצר, ועל כן העובדה שהקטין במקרה הנ"ל הושם יחד עם בגירים ללא סיבה נראית לעין, היא תמוהה בהחלט ולא מתקבלת על הדעת. ככל הנראה גם צעד זה היה כחלק משיטת החקירה האלימה והאגרסיבית שננקטה נגדו.

לסיכום, ניכר כי כל האמצעים שהשתמשו בהם בחקירה המדוברת, תוכננו מראש, על מנת לייצר לחץ על החשוד הקטין, והם נמצאים על הגבול שבין חוקי ללא חוקי ואף לא חוקי לחלוטין – כמו מניעת זכות ההיוועצות.