בכתבה יש טענה לגרירת רגליים ושיהוי בהגשת כתב אישום מצד הפרקליטות. חשוב להדגיש כי בתיקים מהסוג הזה יש פרקליט מלווה בשלב החקירה. ככל הנראה התשתית הראייתית לא גובשה מספיק על מנת שיגישו בשלב המעצר את כתב האישום. הגשת כתב אישום בשלב מקדמי של המעצר הייתה גורמת למצב בריא, במסגרתו שירות המבחן לנוער היה נכנס בשלב מוקדם יותר לתמונה. הקטינים היו משוחררים לחלופת מעצר שנבדקה על ידי שירות המבחן. הפרמטרים שהיו מנחים את אותה חלופת מעצר הם ריחוק גאוגרפי והבטחת שלומה של המתלוננת.

במקרה הזה, התשתית הראייתית היא גרועה ורעועה ככל הנראה, וזה לא מה שיקבל את הכותרת של הידיעה. במקום בו התשתית הראייתית היא רעועה, נוצר מצב בו השחרור למעצר בית הוא לתקופה קצובה של מספר ימים, ואם אין פעילות מואצת של הפרקליטות, מעצר הבית מסתיים ולא קיימים תנאים מגבילים.

מה שיותר קשה, מבחינתי כסנגור: אותם נערים חשודים מכחישים את ביצוע העבירה, אין הגשת כתב אישום ואין בית משפט בתמונה – ולכן לא מתחילים לשקם אותם. הרווחה ביישוב בו הם גרים לא מקבלת דיווח, לא מבצעת התאמות במוסדות הלימוד, כיוון שחלק מההליך השיקומי הוא החזרת לספסל הלימודים. שירות המבחן והרווחה מבינים שיש במקרה זה גם את המתלוננת וגם את החשודים והאינטרס הציבורי מחייב שכולם יחזרו לספסל. עבודה מואצת בשלב ראשוני הייתה מאפשרת מסגרות שונות, פיקוח וחלופת מעצר, בה הקטין הפוגע ילווה כל העת על ידי מי ממפקחיו, במקום שיש משפחה גרעינית תומכת ואמיתית.

משפחה גרעינית, הן של התוקף והן של המתלוננת, חשובה על מנת לעבד את הדברים, להשתמש בקבוצות טיפוליות, הן של הורים של פוגעים והן של נפגעי תקיפה מינית, כדי להכיל את הסיטואציה ולהבין מה נכון ומה לא נכון לעשות.