פרשת מוחמד קטוסה: השחרור דווקא עשוי להביא ראיות נגדו

הציבור אינו מורגל לרוב בדיני הפלילים, ומתקשה לקבל מצב שבו המערכת סבורה כי היא מחזיקה באשם בביצוע עבירה, אך מודה כי אין לה די ראיות להרשעתו. בתיק הזה, היו מספר נקודות ראייתיות שהתפרסמו בציבור ותרמו לתחושה כי מדובר באשם האמיתי, אולם היו בהן קשיים ראייתיים שעליהן נעמוד כעת.

ראשית, מדובר היה במחדל מצד היחידה שחקרה את המקרה. הממשק בין הפרקליטות למשטרה, הוא שהיחידה החוקרת במשטרה אוספת ראיות, אולם הפרקליטות היא זו אשר מעריכה את הראיות, ומחליטה אם ישנן די ראיות לצורך סיכוי סביר להרשעה בבית המשפט. בתיק הזה, שהיה תיק מורכב, לא היה פרקליט מלווה. לו היה פרקליט מלווה שהיה נותן הכוונה למשטרה, הייתה נעשית ככל הנראה עבודה יסודית יותר בשלב איסוף הראיות, בטרם התיק היה מוגש לפרקליטות. אחד הדברים שבלטו לרעה בעבודת המשטרה, הוא למשל העובדה שהם התרכזו בקבלת הודאה מן הנאשם, במקום לחפש אפיקים נוספים לאיסוף ראיות כגון גביית עדות מעדים נוספים.

שנית, כאשר מדובר בעבירות מין, ישנו קושי ראייתי מובנה בסיטואציה, שהרי קשה לקבל ראיות על משהו שהתרחש בין שני אנשים. קל וחומר, כאשר הנפגעת במקרה שלנו היא ילדה בת שבע, מה שהפך את הסיטואציה למורכבת הרבה יותר. למשל, הילדה התקשתה לתאר מתי התרחשה הפגיעה, מה שהוביל תחילה להגשת כתב אישום, אשר התייחס לתאריך שבו היה לנאשם אליבי מובהק. כמו כן, זיהוי הנאשם על ידי הילדה היה בעייתי מאד, שהרי נעשה בתחנת משטרה ועל חשוד יחיד. היות ומדובר בחשוד ממוצא ערבי, אשר הובא למשטרה על בסיס התיאור של הילדה, ישנו חשש שהילדה עשויה לטעות בזהות החשוד, בכך שהיה מבלבלת בינו לבין האשם האמיתי, היות ושניהם ממוצא ערבי.

שלישית, הנאשם נמצא דובר שקר בבדיקת פוליגרף שערכה המשטרה, אולם אף על פי שעובדה זו התפרסמה ברבים, בדיקת פוליגרף אינה קבילה בהליך פלילי, ולכן אין לה כל משמעות ראייתית בפלילים.