היכולת הדלה של מצ"ח לאסוף ראיות יוצרת מצב אבסורדי

בית המשפט העליון ממשיך להכשיר ולאשר את דרכי הפעולה של מצ"ח, על אף היכולת המוגבלת של היחידה הצבאית בכל הקשור ליכולת חקירתית ואיסוף ראיות. ניתן ללמוד זאת מהדוגמה הבאה: חיילת בצה"ל שנכנסה לשירות קבע, הוזמנה לחקירה במצ"ח לאחר שעל פי החשד השתמשה בסמים. במהלך החקירה, הכחישה החיילת שצרכה סמים. אלא שבשלב מאוחר יותר, שתיים מהחוקרות הוציאו אותה החוצה, ושוחחו איתה שלא במסגרת חקירה רשמית.

יש לציין, שכשצה"ל משלם משכורת לחיילת בקבע, הוא נוהג להחמיר עוד יותר את היחס כלפי חיילים המשתמשים בסמים, כשרף הענישה עולה בצורה משמעותית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שחיילת בשירות קבע, "תופסת" למעשה מקום, אותו יכול היה לאייש מישהו אחר. בתיק זה, החיילת הודתה, אך לא הייתה תוספת ראייתית. בתי הדין הצבאיים שמחמירים גם כך בעבירות סמים, מקלים ומתחשבים ביכולות המוגבלות של מצ"ח לחקור ולאסוף ראיות. הדבר מוביל לכך, שבתי הדין מקבלים ראיות עם משקל משמעותי, אך הרף של הראיות נמוך בהרבה מאשר בבתי משפט אזרחיים.

ההקלות של מצ"ח

מדובר בעצם על קשר של שתיקה, זאת בגלל שבמצ"ח הינו הגוף חוקר של צה"ל. הוא מורכב מצעירים, שעברו הכשרה של חודשיים-שלושה כדי להיות חוקרים. לאחר אותה תקופת למידה קצרה, אותם חוקרים אמורים למצוא ראיות במקרים שונים כדי שאלו יביאו לחקר האמת. אך היכולת שלהם לעשות זאת מוגבלת. למרות זאת, לבתי הדין אין אופציה אחרת, וזו הסיבה שהם נותנים הקלות וסבלניים הרבה יותר למחדלי חקירה, וגם לפגיעה בזכויות עצורים וגם לתוספות ראייתיות. למעשה, נגרם עוול לחיילים. רף הענישה על עבירות סמים גבוה יותר לעומת האזרחות, והקלות שבה הממצאים של מצ"ח מתקבלים היא פשוט בלתי נסבלת – מכשירים פגמים בהליך החקירה ומייחסים למחדלי חקירה משקל נמוך מדי.

אם יש רצון למגר את התופעה של סמים בצבא, מן הראוי שיהיה מהפך בדרך השגת הראיות. לא יכול לקרות מצב שבו בתיקי סמים בצה"ל הראייה המרכזית היא הודאת הנאשם. נוצר מצב אבסורדי, בשל היכולת הדלה של מצ"ח למצוא ראיות.

הודאה – "מלכת הראיות"? כבר לא בטוח

בעבר, הודאה הייתה נחשבת ל"מלכת הראיות". אלא שאם השנים אנו רואים יותר ויותר מקרים שבהם ההודאה הייתה הודאת שווא, במיוחד בשנים האחרונות (כמו למשל עמוס ברנס, רומן זדורוב וסלימאן אל עביד, שנכלא לאחר שהואשם ברצח של חנית קיקוס). הדבר אומר למעשה, שלעתים אנשים מודים בניגוד לרצונם, ולא מדובר בהודאה חופשית. לכן, בשנים האחרונות, הודאות כבר לא מחזיקות מים, ולמרות זאת, במצ"ח טרם הפנימו זאת ועדיין מקדשים את נושא ההודאה.

הדבר מוביל למוטיבציית יתר בכל הקשור להודאות, גם בדרכים של תשאולים בעל פה שלא במסגרת חקירה רשמית ומניפולציות שונות, כמו לגרום לנחקרת לבכות על ידי תזכורת בנוגע לאירוע טראומתי מהעבר. הדבר נעשה על בסיס מסגרת ראיות שאינה חזקה, וחייל שימצא את עצמו מעבר ל-60 ימים בכלא, עלול להתמודד מול רישום פלילי, שיכול להוביל לנזק עתידי בלתי הפיך. יש כאן מסר מסוכן, שעל פיו היכולת של מצ"ח לאסוף ראיות מוגבלת, והדבר מאפשר ליחידה לפעול בדרכים מעוררות תהיות ולא ממש לגיטימיות.