ההתנהלות הפסולה של קציני המבחן

בשלב תזכיר מעצר, על קציני מבחן – הן למבוגרים והן לנוער – לקבוע האם אותו אדם מסוכן או לאו, והאם יש מקום להליך שיקומי ו/או בחלופת מעצר. אלא שחלק גדול מקציני המבחן מבצעים סוג של חקירה בנהלי המשטרה לחשוד שהובא לפניהם. אם אותו אדם מכחיש את ביצוע העבירה, במקרים מסוימים הוא נחשב למסוכן יותר מבחינת קציני המבחן.

עצם זה שקציני מבחן בכלל מגיעים למצב שבו הם מתשאלים חשודים הוא פסול. למעשה, לאדם שהכחיש את ביצוע עבירה נגרם עוול גדול. המקום היחיד שבו החשוד צריך למסור את גרסתו הוא בתחנת המשטרה. לשירות המבחן ניתן למסור גירסה כללית של האירועים, כשתפקיד שירות המבחן הוא להציע לחשוד, אם הוא אכן מתאים לכך, חלופות מעצר ו/או הליך שיקומי.

העובדה שהחשוד מכחיש את ביצוע העבירה, לא צריכה להציגו באור שלילי כבר בעת תזכיר המעצר. הדבר עלול למנוע ממנו להגיע למסגרת שיקומית ומדובר על פגיעה באמינות. אותם קציני מבחן לא צריכים כלל להיכנס לנושא הזה. הם עובדים סוציאליים ובזה הם צריכים להתרכז – האם האדם שמולם ראוי לשיקום או לחלופת מעצר או לאו. במקרים מסוימים, אנשים נעצרים לתקופת זמן ממושכת, רק בגלל שמבחינת שירות המבחן, בפגישה שאורכת סך הכול כשעה, הכחשה היא נקודה שלילית, המובילה לפגיעה באמון ובקשר שנוצר מול שירות המבחן. למעשה, אותו אדם מתחיל ברגל שמאל את ההתקשרות מול שירות המבחן, ודרכי השיקום עלולות להיחסם בפניו.

הפתרון?

בתי המשפט צריכים להגדיר לשירות המבחן בדיוק מה לבדוק ומה לא. בשירות המבחן נוטים להתלונן פעמים רבות על עומס רב, אך מצד שני הם לוקחים על עצמם תפקיד שהם לא אמורים לבצע. אם הם יתרכזו אך ורק בתפקיד שלהם, העומס עליהם ירד כמובן, ולכן כדאי שלא יכנסו לנעליו של בית המשפט – הם צריכים להיות כלי עזר לבית המשפט ותו לא.